מאמרים
אמונה  

במבט לאחור המסע הזה היה בעיקר מסע של אמונה. הבהרת האמונה, חיזוק האמונה, ואולי גם הרחבת האמונה שלי. היו נושאים רבים שיצא לי לחשוב, לחוות או להתבונן עליהם, כגון: שפע, שלווה, בהירות, חיים כאן ועכשיו, פחד ותפקידיו, אנושיות, זוגיות ומשפחה, קהילה וחברה, ועוד... אבל האמונה היא ללא ספק החלק המהותי.
 
לפני כמה שנים פיתחתי מודל שנקרא "אני הוא מי שאני מאמין שאני". המודל הזה מבוסס על ההכרה שבעצם כל החיים שלנו מבוססים על אמונות. החל מהאמונה שאנחנו אכן קיימים, ושמה שאנחנו קוראים לו "מציאות" הוא אכן המציאות, ובהמשך כל מערכת האמונות והתפיסות שלנו לגבי מה נכון ומה לא, מה מוסרי ומה לא, מה סביר ומה בלתי-סביר.
כשמתבוננים על החיים שלנו אפשר לראות שכל פעולה וכל תפיסה שלנו מבוססים על אמונה כלשהי שנוצרה מתוך חוויות בחיינו, החל מגיל ינקות.
 
אמונה (faith ) עבורי היא היכולת להיות מונע מתוך תפיסות שאינן רציונאליות או ודאיות.
כלומר תפיסות שאני לא יכול להוכיח, אבל משהו בי מרגיש שהן האמת (עבורי). האמונה מהווה עבורי את הכח שמאזן דאגות ופחדים לגבי העתיד. אם למשל אני מאמין ש"הכל לטובה" (אבל באמת מאמין בתוכי), אז אין לי צורך לדאוג מהשלכות של ארועים שקורים, או מארועים שיקרו.
 
בעבר האמונה העיקרית שלי היתה הראציונל. כל מה שהסתדר לי עם הראציונל היה נכון ואמיתי, ומה שלא התאים להגיון שלי – היה לא נכון ולא אמיתי. עם השנים למדתי להכיר בכך שיש בחיים ובעולם הרבה חלקים שאינם ראציונליים, לא מסתדרים אם ההגיון שלי ועם הידע שלי, ובכל זאת הם משפיעים עלי חיי, ולפעמים באופן מכריע.
"אהבה" היא אותה הנקודה בה גם אנשים ראציונלים ומחושבים יסכימו שאין בה הגיון, שהחוקים שם שונים מהעולם הפיזי שאנחנו מכירים. ואכן אהבה היוותה את הצוהר שלי לעולם שלם שאינו ראציונלי או מדויק, עולם שבו תמיד גדול הנסתר מהגלוי, עולם מופשט ברובו, שמשפיע באופן כלכך חזק על העולם הפיזי שלי, ולמעשה מהווה את החלק המהותי בחיי.
 
בעבר התייחסתי לאמונה, כמו שניטשה התייחס לדת – כאופיום להמונים, בלבולי שכל שנועדו לאנשים טפשים בשביל לתת להם משהו שירגיע אותם ויאפשר להם לחיות את החיים האומללים שלהם, מבלי לסבול יותר מדי. נראה לי מטופש, ושקרי להאמין במשהו שלא נותן להוכחה. וכך, באופן עקיף, הצדקתי את הסבל שלי.
 
המסקנה הראשונה שלי מתוך "אני הוא מי שאני מאמין שאני" הוא שאם ממילא כל החיים שלי מבוססים על אמונות, אז למה שאני לא אבחר את האמונות שלי באופן שישרת אותי? ואם יש אמונות שמאפשרות לי לחיות בשלווה, מאפשרות לי להתפתח, ובסופו של דבר מאפשרות לי להיות מאושר – אני אבחר בהן.
 
אז במה בעצם אני מאמין?
אם להתחיל מהבסיס, אז אני מאמין שאני יוצר את המציאות של חיי, שיש משמעות לחיים שלי ושאני יכול לחיות באושר. אני מאמין שיום אחד אמות, אבל עד אז הכי כדאי לי לחיות, ולחיות באופן מלא, למצות כל יום, ולהפוך כל יום למאושר.
 
אני יכול להסתכל על דרך החיים שבחרתי לעצמי בשני מישורים: המישור שלי כלפי חוץ – כלפי החברה והעולם, והמישור שלי כלפי עצמי – כלפי פנים.
 
המישור הפנימי
כלפי פנים האמונה שלי מתבססת על "התפתחות אישית". מונח שעבורי אומר מספר דברים:
מרחב החיים שלי הוא מרחב האפשרויות שלי - היות והעולם הוא אינסופי, אני תמיד יכול ורוצה להפתח לאפשרויות נוספות – להרחיב את העולם שלי, ואת אפשרויות הבחירה שלי. כך אני יכול לבחור את האפשרות שהכי מתאימה לי כרגע.
אני ורק אני אחראי על החיים שלי – אני זה שיוצר את האושר ואת הסבל שלי. אני זה שבוחר בכל רגע ומצב בחיים שלי, והבחירה הינה באחריותי המלאה. גם אם אני לא שולט בארועים שקורים ומשפיעים עלי, אני תמיד שולט בתגובה שלי לארועים האלו, ואני הוא זה שיוצר את הרגשות שלי בתגובה למה שקרה.
שלמות עם הבחירה שלי - כל בחירה שאני בוחר נעשית ממקום עצמאי ושלם (רק אני בוחר, ללא תלות באחרים, ואני שלם ב 100% עם הבחירה). כשאני יודע שהמצב שלי כיום נוצר אך ורק כתוצאה מ"בחירות שלמות", אז אני גם שלם אם המצב שלי. כשאני יודע שאני יכול לבחור בשלמות בכל מישור של חיי, אז אני יודע שיש לי החופש לשנות את המצב שלי, ולמעשה זאת היא תחושת החופש שלי.
 
ולמה בחרתי בדרך הזאת, באמונות האלו?
- כי כשיש לי מרחב אינסופי של אפשרויות אז תמיד יש מוצא ודרך נוספת, תמיד יש לי עוד עולם לגלות, והגילוי הוא עבורי הנאה גדולה.
- כי להיות אחראי על החיים שלי נותן לי שליטה בחיי – אני לא צריך לחכות שמשהו יקרה, אני לא תלוי באף אחד אחר. אם המצב לא טוב לי – אני תמיד יכול לשנות.
- כי להיות שלם עם הבחירות שלי נותן לי שלווה ומפנה את האנרגיה שלי להתעסק בהווה ולא בעבר או בעתיד. כשאני לא שלם עם בחירה, אני משקיע הרבה אנרגיה בכדי לנסות להשלים איתה, ולדאוג מתוצאות הבחירה.
 
 
המישור החיצוני
כלפי חוץ האמונה שלי מתחילה מ"חיבור אנושי". אני מאמין שאהבה, הגשמה, ולעיתים קרובות גם הנאה נובעים מתוך חיבורים שאני יוצר עם אנשים אחרים.
אני מאמין בערך עליון של לחבור לכל מי שנקרא בדרכי, ויוצר בי עניין. ומתוך כך אני מאמין שעלי לקבל כל אדם כפי שהוא – עם האמונות שלו (בפרט אלו ששונות משלי), עם ההרגלים שלו (גם אלו שאני לא אוהב), ועם כל מערכת הערכים שלו (גם אלו שנראים לי לא-מוסריים).
בשביל לקבל כל אדם כפי שהוא עלי לקבל את ההנחה שאין צדק אחד, שאני לא באמת יכול לדעת מה צודק, נכון או מוסרי, שזה בסדר שלכל אדם יש מוסר וערכים משלו (הרי הוא חי בעולם שלו, כפי שאני חי בעולם שלי).
 
בשביל ליצור חיבור עם האחר כל מה שאני צריך לעשות הוא לחבור למשותף בינינו, החל מהאנושיות המשותפת שלנו, מהכמיהה האנושית לאהבה, לחום, לשמחה, להנאה, למשמעות.
 
אנחנו לא לבד, וטוב שכך. ללא אנשים אחרים לא נוכל לאהוב ולא נוכל להגשים את עצמנו (ואז מה הטעם בחיים). אנחנו יכולים לשרוד ואפיל לחיות בנוחות, אבל רק בזכות אנשים אחרים אנחנו יכולים לאהוב, לקבל אהבה ולהגשים את עצמנו.
 
ביהדות קוראים לזה "ואהבת לרעך כמוך", בבודהיזם קוראים לזה compassion. יש לי תחושה ש"חיבור אנושי" הוא אחד הבסיסים של רוב הדתות הפופולריות בעולם.
*
 
במהלך המסע בהודו נתקלתי לא מעט פעמים במצבים שלא תכננתי, שלא צפיתי והפער בין הציפיות שלי למציאות היוו סתירת לחי בכל פעם מחדש. התגובה האינסטינקטיבית הראשונית היתה להתאכזב, ואולי למצוא את האשמים באכזבה שלי. ובכל פעם האמונה שלי שכל מה שקורה נכון עבורי אפשרה לי לקבל את המצב החדש, ולראות שבעצם יש בו הרבה תועלות עבורי, לרוב אפילו יותר מאשר במצב שקיוויתי להיות בו.
היכולת להשאר באמונה גם כשאני לא שולט בארועים, וגם כשהם קורים בכיוון הפוך ממה שתכננתי נתנה לי שלווה, ומתוך השלווה יכולתי להתפתח לכיוונים שונים.
 
בסופו של דבר אנשים סביבי משפיעים עלי באופן המכריע ביותר. החל מאשתי ובתי ועד למוכר בחנות המכולת. היכולת להתייחס לכל אדם כ"בן-אנוש", היכולת להתחבר לאנשים שנקלעו בדרכי הפכה את המסע למעשיר, מפתח ומהנה. ואני בטוח שככל שאני אוכל לחבור ליותר אנשים, כך החיים שלי יהיו עוד יותר מהנים ועשירים.
 
 
להמשך המאמר...