מאמרים
אהבה והתאהבות  

צא לי לחשוב על הבלבול הרב שיש סביב הנושא של "אהבה", אפילו המשורר הלאומי ביאליק שאל "מה זאת אהבה?" אז מי אני שאענה על שאלה שכזאת. האמת היא שהתשובה שלי היא בעיקרה סמנטית,  ומאפשרת להפריד בין אהבה, התאהבות וזוגיות.
 
אהבה היא כוח. היא נוצרת כשאנחנו נפתחים כלפי אחרים.
התוצאה של אהבה יכולה להיות מגוון של רגשות (שמחה, עצב, ריגוש, קנאה, שנאה...) אבל האהבה עצמה נשארת אותו הכוח. בכדי להבין את מהות כוח האהבה אפשר להתחיל מהתבוננות על כמה מהמאפיינים שלה:

  • לכל אדם ישנה היכולת ליצור אהבה. בין אם זאת אהבה לאדם אחר, לבעל חיים או אפילו לחפץ.
  • הכוח נוצר בתוכנו, אנחנו אלו שיוצרים אותו בתחילתו של כל קשר.
  • אפשר ליצור אהבה באופן חד-צדדי. אהבה הדדית מעצימה.
  • הוא מושך אותנו להיות קרובים לאותם אנשים אליהם נוצרה המשיכה.
  • מרגע היווצרותו, הוא נשאר בנו, קצת כמו כוח משיכה בין כל שני גופים בעלי מסה.
  • אנחנו יכולים לכסות אותו, להדחיק אותו וגם להתעלם ממנו, עד כדי כך שלא נרגיש שום רגש, אבל יש באפשרותנו גם להציף אותו מחדש.
  • האהבה עצמה אינה מותנית בדבר – היא שם. הריגוש כן מותנה, וההבעה שלנו את האהבה בהחלט מותנה.

 היכולת להתחבר למהות האהבה שבי ולאהוב את האחר, גורמת לי לרצות את נוכחותו, או שיתוף הפעולה איתו.
 
הויה של אהבה היא חיבור לאותו כוח מניע פנימי – אהבה לאדם מסוים, אהבה לאנשים בכלל, אהבה לחיים, אהבה לעצמנו. כשאנחנו משחררים את האהבה שלנו אנחנו מרגישים ריגוש, תשוקה וחיות.
 
זוגיות
זוגיות היא בחירה – בחירה לחיות יחד בקשר (מכל סוג שהוא)
 
האפשרות לחיות את חיי לצד בת זוג היא מתנה גדולה. הזוגיות מהווה חלק מהותי מחיי, ומאפשרת לי לאהוב, לשתף, ולקבל תמיכה ואנרגיה כמעט בכל רגע.
 
אנחנו יכולים בכל זמן להיות בזוגיות או להיות לבד, כשאנחנו בוחרים להיות בזוגיות, הבחירה הזאת נעשית תמיד בזמן הווה. אנחנו יכולים לאהוב מישהו ולא להיות איתו בזוגיות ואנחנו יכולים לבחור להיות בזוגיות עם כל מי שנבחר. הבחירה בחיים בקשר היא סוג של עסקת חבילה – אם אתה שם, אתה מקבל את כל מה שהצד השני והחיבור ביניכם מביא, ואם לא, כדאי לבחור לא להיות שם. חיים משותפים מתוך בחירה חלקית, מתוך קבלת חלק מהתוצאה בלבד, יכולים להיות סבל.
 
עבורי הזוגיות היא מקום להתפתחות ולצמיחה, שמשמר גם את תחושת החופש שלי. כשאני אומר שאני בזוגיות עם אשתי, זה אומר שאני בוחר (בשלמות מלאה) בכל יום לחיות איתה מתוך רצון חופשי, ולקבל אותה ואת הקשר בינינו כפי שהוא, עם הקל ועם הקשה עבורי, עם התועלות ועם המחירים.
*
 
 
לפני מספר חודשים הגיע אלי לאימון בחור שאמר שהוא מתלבט לגבי המשך הקשר עם חברה שלו. הוא סיפר שהוא אוהב אותה, וכשהם יחד טוב לו איתה, אבל הוא לא בטוח אם היא "האחת". שאלתי אותו איך הוא יידע אם בחורה כלשהי היא "האחת", והוא ענה שהוא לא ממש יודע, אבל ממה שהוא שמע – מרגישים את זה. "ואיך זה ירגיש לך?" שאלתי אותו, וגם כאן הוא ענה שהוא לא ממש יודע.
אז סיכמתי לו את המצב ממבט צדדי: "אז אתה מחכה לתחושה שאתה לא יודע מה היא, ואתה לא יודע מתי היא תקרה, אם בכלל... ובינתיים, בזמן שאתה מחכה, טוב לך?" והוא ענה "סך הכל טוב לי, רק מטריד אותי שאני לא יודע אם היא האחת..." ובתוך מספר שניות הוא הבין שהוא נתן לעצמו את התשובה.
בפגישה הבאה שלנו הוא סיפר לי שהוא שחרר, לפחות לבינתיים, את החיפוש אחר "האחת", והוא בכלל תוהה, אם יש אחת מיוחדת, או שהוא זה שהופך מישהי לאחת מיוחדת. הוא אמר שהוא לא יודע מה יהיה בהמשך, אבל שהוא מרגיש הרבה יותר קליל.
*
 
התאהבות
התאהבות עבורי היא הריגוש של יצירת חיבור אנושי חדש.
 
אתמול ישבתי ליד בחור צעיר, וסיפרתי לו שפעם היה לי קשה להתאהב בבחורות, והיום, כל מה שאני צריך זה פשוט לאפשר לעצמי, להיות ב state of mind של אהבה, ואני יכול בקלות להתאהב כמעט בכל בחורה שאני רואה.
הוא הקשיב ואז אמר "כן, אבל אז זה מלאכותי. זה מתחיל מהמחשבה שאני רוצה להתאהב בה..."
ועניתי לו שזה כמעט ההפך, מה שמלאכותי הוא המחסומים שאנחנו שמים לאהבה. כשאני מאפשר לעצמי להיות פתוח לאהבה – אז אני טבעי.
*
 
משהו על חברות (ועלי)
מאז שאני זוכר את עצמי, גם כילד, היו לי מעט חברים, או פחות ממה שרציתי. היתה לי תמיד התשוקה לעוד חברים, עוד אנשים סביבי, וכנראה בגלל זה פיתחתי סוג מסוים של "נחמדות". ראיתי את עצמי כאדם חברותי ואנשים שפגשתי רק יכלו לאשר את זה, אבל בסופו של דבר לא השגתי את המטרה – גם אם יצרתי קשרים הם נגמרו מהר, והחברים הקרובים שהיו לי היו מועטים, וגם הם נעלמו בתום כל תקופה.
פגשתי בהודו כמה אנשים ששיקפו לי חלקים שבי: הבחור האחד שפגשתי נראה חברותי, חייכן ומעניין במבט ראשון. היו לו תחומי עניין רבים, וחלקם דומים לשלי. כשדיברתי איתו גיליתי שהוא ללא ספק אדם אינטליגנטי, אבל יחד עם זה לאחר כמה דקות של שיחה הרגשתי אי נוחות ורצון להפסיק את השיחה. המחשבה הראשונה שעלתה לי לראש היא "הוא בטוח שהוא יודע הכל" – משפט ששמעתי על עצמי לא מעט פעמים.
שמתי לב שבכל פעם שאני מעלה דעה או כיוון ששונים משלו הוא מסביר בנחרצות למה אני טועה, או למה הדעה שלו היא הנכונה. התוצאה המיידית היתה תחושה של "חומה" – כלומר שאין מקום לדינמיקה, לשינוי, ולקבלת דעות וכיוונים שונים, דבר שמקשה על יצירת נקודות חיבור בינינו.
אדם אחר שפגשתי שיקף לי סגנון אחר שהביא לתוצאה דומה. אותו אדם מאוד אהב לספר ולהביע את דעותיו וגם את רגשותיו, אבל לא התייחס כמעט בכלל לתגובות שלי – הוא נשאר בסיפור שלו, ולא ממש עניין אותו להקשיב. זה היה יותר מונולוג משיחה.
במבט לאחור היו בי (ואולי עדיין יש בי) חלקים שדומים לשני האנשים האלו שפגשתי. מצד אחד מאוד רציתי להכיר אנשים, והייתי נחמד אליהם, ומצד שני יותר עניין אותי שהם יקבלו אותי כפי שאני, ולא ניסיתי לקבל אותם כפי שהם, אלא ניסיתי לשכנע ולהפוך אותם לדומים לי. לא פלא שיצרתי דחיה אצל אנשים רבים בשלב כלשהו. לא ממש אפשרתי להם באמת להתקרב אלי.
 
אני מקווה שהיום אני ער מספיק לעצמי בשביל להיות מקבל, פתוח, מקשיב ואמפטי ליד אחרים, ומקווה שבתקופה הקרובה אזכה להרגיש מוקף בחברים קרובים.
 

 
להמשך המאמר...