מאמרים
עולם האהבות  
"יש עולם דומה לזה, אבל במימד אחר, שבו כל מי שתרצה יכולה להיות בת הזוג שלך", אמר לי השדון והוסיף "אני גם אתן לך את האומץ לפנות ללא בושה לכל אחת, אתה רק צריך לבחור". – "ואני יכול לחזור מתי שאני רוצה?" שאלתי בספקנות. – "כן, בתנאי אחד - שתבחר בת-זוג בתוך שלושה חודשים - במידה ולא תבחר מישהי בתוך שלושה חודשים, תחזור לעולמך, ותשכח את קיומי".
- "שלושה חודשים זה הרבה זמן, בעולם כזה אני משוכנע שאמצא בת זוג בהרבה פחות זמן", עניתי בהתרברבות, "יאללה, קח אותי!".
- "תעצום עיניים" הוא ציווה עלי. הרגשתי סחרחורת ורוחות נושבות סביבי למשך כמה שניות, אבל לא היתה לי כל אפשרות לפקוח את העיניים. בבת אחת הכל עצר ועיני נפקחו כמעט מעצמן. מצאתי את עצמי בדיוק באותו מקום שהייתי בו קודם – אותו הרחוב, אותן חנויות, אותם עצים, ואותו הרעש, רק משהו בתחושה היה קצת שונה, והראש שלי קצת הסתחרר. תהיתי לרגע אם הוא עבד עלי, לא ידעתי איזה סוג של שדון הוא.

נכנסתי לאחד הקיוסקים לקנות שתיה, עדיין מסתכל סביבי ובוחן עם משהו נראה חריג. שום דבר, הכל נראה רגיל. ברקע התנגן שיר של ה Beatles בביצוע של Joe Cocker. לידי עמדה בחורה שמשכה את תשומת ליבי – היא עשתה רושם קצת ביישנית, היו לה עיניים חמות, ופנים עגלגלות חמודות, שפתיה היו בשרניות ואדומות. הבטתי בה ונזכרתי במה שהשדון אמר לי. בתוכי לא הייתי בטוח לחלוטין שאכן העולם הזה הוא כל מה שהשדון תיאר, וגם לא הייתי לחלוטין בטוח שאני בכלל בעולם אחר. כך או כך, החלטתי לבדוק ובלי לחשוב פשוט אמרתי לה "הי". אף פעם לא היה לי אומץ להתחיל עם בחורה ככה סתם, אבל עכשיו הרגשתי מאוד בטוח בעצמי, ואולי גם בסתר ליבי חשבתי שאם היא לא תענה לי – יהיה לי את מי להאשים.

היא הסתכלה עלי בחיוך ביישני וענתה "הי". חשבתי להמשיך בלהציג את עצמי, כמו שאני רגיל – עם איזה משפט פתיחה קלאסי, אבל באותו רגע הרגשתי ביטחון רב, כנראה האומץ שקיבלתי מהשדון, ואמרתי לה פשוט את מה שבאמת רציתי: "הייתי שמח לשבת איתך על איזה כוס קפה". טוב, זאת לא היתה כל האמת, כי האמת שהשפתיים שלה נראו כל-כך מושכות שבא לי להרגיש איך זה לנשק אותן, אבל פחדתי שזה ירתיע אותה (אז עוד לא הבנתי לחלוטין את חוקי העולם הזה). היא היססה קצת וענתה "טוב, אני צריכה ללכת עכשיו, אבל אפשר בערב".
-"אני גבי" הושטתי לה את היד. – "מירי" היא ענתה והושיטה יד בחזרה. –"איפה אתה רוצה שנפגש?" היא אמרה בטון שקט וקצת מבויש. – "אני לא יודע אבל, מתאים לי מקום קטן ושקט, אולי עם מוזיקת ג'ז קלה". היא צחקקה ואמרה "ג'ז קפה? הוא נמצא ממש מאחוריך". הסתובבתי, ואכן היה שם בית קפה שנראה בדיוק כמו שדמיינתי, מוזר שלא ראיתי אותו אף פעם לפני-כן.
 

 

*

 
מירי אחרה ברבע שעה והתנצלה עם החיוך הביישני שלה (כנראה שגם כאן בחורות לא דייקניות). היה קל לראות שהיא השקיעה מחשבה בלבוש ובאיפור (אולי בגלל זה היא אחרה). היא לבשה חולצה צמודה בצבע אדום כהה, ושמלה פרחונית עם אופי קייצי . אהבתי את איך שהיא נראתה – מושך אבל לא זול או פרובוקטיבי.

היא לא דיברה הרבה, אבל ענתה על מה ששאלתי אותה בכנות שדי הדהימה אותי – היא אמרה שמצאתי חן בעיניה כבר ברגע שפניתי אליה, ושהיא התרשמה שאני בחור הגון, ולכן הסכימה להיפגש. אני בדרך-כלל לא מאמין בלספר הרבה על עצמי בפגישות ראשונות ובטח שלא על הרגשות שלי, אבל משהו בפתיחות שלה גרם לי לענות באותה המטבע. הודיתי שגם היא מצאה חן בעיני, ושבדרך-כלל אני לא סתם פונה לבחורות ברחוב, אבל הרגשתי שיש בה משהו מיוחד. השיחה זרמה בדרך כלל, למרות שמידי פעם היו שתיקות מביכות, שגרמו לנו ללגום מהקפה או לנגוס מהעוגה שהזמנתי.

"תרצו עוד משהו?" פנתה אלינו המלצרית. היא היתה גבוהה ושחרחורת, עם חיוך שמגלה שתי גומות חן חינניות. מוזר שלא שמתי לב אליה קודם, אולי היא רק עכשיו הגיעה. כשהסתכלתי על התפריט הצצתי גם עליה – היה בה משהו מאוד צעיר ומלא חיים. "לא, תודה" עניתי, ומירי אישרה בתנועת ראש.

המשכנו בשיחה אבל המחשבות שלי החלו לנדוד למלצרית. השתדלתי לא להסיט את המבט יותר מדי, כדי לא להסגיר את המחשבות שלי, ואני לא יודע אם מירי הרגישה משהו או לא, אבל פתאום היתה שתיקה ארוכה, שלא ידעתי איך לצאת ממנה. עשיתי מה שאני יודע לעשות במצבים כאלו - הזמנתי חשבון ונפרדנו בנימוס, מבטיח בצורה מסויגת שאני אתקשר "מתישהו".

בלילה המחשבות שלי הטרידו אותי – הרגשתי שלמרות שהפגישה היתה טובה, ומירי מצאה חן-בעיני, אני לא מצליח לשכוח את המלצרית. זאת לא פעם ראשונה שאני רואה מלצרית יפה כשאני בפגישה, אבל הפעם הידיעה שאני יכול לפגוש אותה גרמה לי להסס, ולחשוב עליה. היא היתה כל-כך מלאת חיים, ועשתה רושם הרבה פחות ביישנית ממירי, וגם יותר צעירה ונאה.

התעוררתי קצת לפני 10, וכמעט קפצתי ממקומי כשראיתי את התאריך על השעון – לפי התאריך עבר שבוע מאז אתמול, זאת אומרת מאז הפגישה האחרונה. לא יכול להיות שישנתי כל-כך הרבה. אני אמנם אוהב לישון, אבל אף פעם לא ישנתי כל-כך הרבה. השדון הופיע מאחורי, כאילו קורא את מחשבותי, וענה – "ככה זה פה, כל פעם שאתה פוסל קשר - עובר שבוע". - "אבל עוד לא אמרתי למירי כלום, כעסתי" – "לא היית צריך להגיד כלום, הלב שלך אמר" ענה השדון. - "עבדת עלי" אמרתי לשדון, "לא סיפרת לי על הכלל הזה". - "לא שאלת" הוא ענה בסתמיות ונעלם לו.

כעסתי עליו, והייתי עצבני ומבולבל, אבל גם התפלאתי שהפגישה עם מירי נראתה לי נורא רחוקה ומעורפלת, ובעצם לא הרגשתי כלפיה כלום, כאילו הכל הושלם כמו שהיה צריך להיות. ואז נזכרתי פתאום במלצרית. נבהלתי שאולי בשבוע שעבר היא כבר הפסיקה לעבוד בית הקפה, ולא יהיה לי איך לפגוש אותה. התעודדתי קצת כשנזכרתי שכאן מספר האפשרויות שלי בלתי מוגבל, וגם אם אני לא אמצא אותה, אני אוכל בקלות למצוא אחרת.

לא ידעתי אם בית הקפה פתוח בשעות הבוקר, אבל היות ולא היה לי משהו יותר טוב לעשות – החלטתי ללכת ולבדוק אם היא במקרה שם. בית הקפה היה פתוח ואפילו שוקק חיים, אבל לא ראיתי אותה בשום מקום.

התכוונתי ללכת כשראיתי אותה מתקרבת לבית הקפה מבחוץ. לרגע עבר בי איזה ריגוש קטן והרגשתי מבולבל, אבל בתוך נשימה אחת הבלבול התחלף בביטחון ותחושה שמה שאני ארצה – יקרה (נו בטח, הרי זה מה שהשדון העניק לי, חשבתי, או לפחות כך רציתי להאמין). היא האטה את ההליכה כשהתקרבה אלי. חייכתי אליה, והיא החזירה לי חיוך. – "אני זוכרת אותך, היית כאן לפני שבוע" היא אמרה. – "נכון, האמת היא שקיוויתי לפגוש אותך כאן". היא צחקה צחוק מתגלגל, לא היה ברור לי על מה. "אני מסיימת היום בשש, אפשר להפגש בים בשש וחצי". הייתי קצת המום, אבל הצלחתי לשרבב "טוב, נפגש על המזח?" – "אחלה" היא ענתה, ונכנסה לבית הקפה. – "רגע, איך קוראים לך?" צעקתי אחריה. "מיטל, ואתה גבי..." היא נעלמה בתוך בית הקפה.
 

 

*

 
הגעתי כבר בשש לים, וטיילתי לי על החוף, בדרך הרהרתי איך מיטל זכרה את שמי, והסקתי שכנראה גם אני מצאתי-חן בעיניה. ניסיתי לראות אם יש הבדלים בין החוף שהכרתי בעולם שלי, לכאן. הכל נראה אותו הדבר – אותו החול, אותן שמשיות, אפילו אותה סוכת מציל. נהייתי צמא ובא לי מיץ טבעי, הסתכלתי מסביב וראיתי דוכן מיצים לא רחוק ממני. מוזר, דווקא את הדוכן הזה לא זכרתי. הזמנתי מיץ תות-בננה-תפוז, והתיישבתי ליד הדוכן, נהנה מהקרירות של המיץ.

הרגשתי יד נוגעת בי מאחור. – "הנה אתה! יצאתי קצת יותר מוקדם. בוא לים!". – "מה, למים?" –"כן" – "אבל לא הבאתי בגד-ים" – "אתה בחור, תכנס עם תחתונים" היא ענתה באסרטיביות. קצת התביישתי, ולא ידעתי מה אני אלבש אחרי שנצא מים, אבל משהו בטון שלה פשוט לא אפשר לי לסרב. היא הורידה את החולצה והחצאית ונשארה עם בגד-ים, ורצה לכיוון המים. התפשטתי ונשארתי רק עם תחתונים, הרגשתי קצת מגוחך, אבל לא נעצרתי לחשוב על זה. רצתי אחריה למים, מקפץ מעל לגלים הקטנים.

היא צחקה, כנראה עלי, והורתה לי להיכנס לתוך המים. המים היו נעימים וצלולים כמו שיש רק כמה ימים בשנה. שחיתי אליה, והיא שחתה הרחק ממני, כאילו בכוונה להתגרות בי. אחרי כמה מטרים היא נעצרה במקום שיכולנו לעמוד בו, וחיכתה שאתקרב אליה. נעמדתי מולה במרחק של כחצי מטר, מתפלל שאיזה גל יסחוף אותה אלי, ויקצר את המרחק לאפס.
– "מה אתה רוצה?" היא שאלה אותי בחיוך ממזרי. הרבה מחשבות עברו במוחי במשך חלקיק שנייה: הייתי רוצה לחבק אותה, הייתי רוצה להתנשק איתה במים, הייתי רוצה שגם היא תהיה רק עם תחתונים, ולמה לעזאזל היא מתכוונת כשהיא שואלת אותי שאלה כזאת? -"בואי נשב על החוף" עניתי, והרגשתי פחדן, תוהה לאן נעלם האומץ שהיה לי קודם.

היא פרסה בד על החול והתיישבה עליו. ישבתי לידה, עדין מרגיש פספוס, מהתגובה שלי. ניסיתי לדבר איתה על העבודה שלה ושלי, על חלומות שלי, ואפילו קצת על פילוסופיה, שזה התחום האהוב עלי, אבל היא רק ענתה בציניות על כל שאלה שלי, ואמרה שלא אכפת לה מכל הדברים האלו, חשוב לה רק להנות מהחיים. שתקתי לרגע והתבוננתי בה, רק אז ראיתי עד כמה היא צעירה, ונזכרתי שאני אפילו לא יודע בת כמה היא.
היא באמת היתה יפה ומלאת חיים, אבל היה בה משהו שגרם לי להרגיש יותר כמו אבא שלה מאשר חבר שלה. לא יכולתי לראות אותה כבת-זוג שלי, אולי כמאהבת, אבל אני לא בקטע הזה. היא קמה ושאלה אותי אם אני רוצה משהו מהקיוסק. – "לא, תודה" עניתי. היא הלכה לקיוסק ואני נשארתי לבהות בים ולחשוב מה אני בכלל רוצה ממנה, או מעצמי, ובעצם מה אני מחפש בבת-זוג.

אחרי כמה דקות שמעתי צחקוקים מאחורי וראיתי אותה מדברת עם איזה בחור בצורה שנראתה לי מהצד קצת פלרטטנית. זה לא הפתיע אותי, איכשהו זה אפילו הסתדר לי עם המחשבות שהיו לי רגע לפני כן. היא התישבה לידי ונתנה לי ארטיק למרות שלא ביקשתי כלום (נחמד מצידה, חשבתי). שמחתי שהיה לי עוד זמן לעשות משהו בלי לדבר, ולהמשיך להרהר במה שאני באמת רוצה. הבזיק לי שזה בעצם מה שהיא שאלה אותי קודם, והנה אני עדיין מהרהר באותה השאלה.
- "בת כמה את?" שאלתי. "23" היא ענתה ואני חשבתי שזה די גבולי עבורי. -"אני בן 32" אמרתי. – "ממש לא משנה לי הגיל" היא אמרה. – "ויתאים לך קשר עם מישהו שמבוגר ממך בכמעט 10 שנים?" שאלתי - "למה לא?" היא ענתה. –"את רואה את עצמך בקשר רציני, אולי אפילו חתונה ומשפחה בשנים הקרובות?" הקשיתי עליה בכוונה. – "לא יודעת, אני לא אוהבת לחשוב יותר מדי על העתיד", ענתה ואחרי רגע הוסיפה "מה זה חשוב עכשיו". אני באמת לא יודע למה, אבל באותו הרגע הבנתי שלי זה חשוב עכשיו משום מה.

סיימתי את הארטיק. - "היה לי ממש כיף, אבל אני צריך ללכת" אמרתי לה. "גם לי היה כיף, אתה יודע איפה למצוא אותי אם תרצה" היא אמרה וחבקה אותי חיבוק פרידה חם. משהו בחיבוק שלה זעזע אותי עוד יותר והרגשתי שאני חייב ללכת ולהיות קצת עם עצמי, לבד. הלכתי הביתה, התקלחתי וצנחתי על המיטה.
 

 

*

 
הפעם כבר לא הופתעתי כשקמתי וראיתי שהתאריך קפץ בשבוע קדימה, בכל זאת קיללתי את השדון. המחשבות התרוצצו לי בראש – על מיטל וגם על מירי, ומה בעצם מתאים לי. אני באמת רוצה קשר רציני, וגם חשוב לי שבת זוגי תהיה קלילה עם שמחת חיים, חשוב לי שתהיה נאה – אני לא נמשך לדוגמניות רזות, אבל פנים יפות זה משהו שחשוב לי. חשוב לי גם שיהיה לנו על מה לדבר – שנהיה באותו ראש, ומצד שני אני גם מעדיף מישהי שתוכל לספר לי על דברים שאני לא מכיר. אני טיפוס שכל הזמן מסתכל קדימה, לעתיד, ובכל זאת משהו בדברים של מיטל הרגיש נכון – אולי באמת צריך לחיות רק את הרגע, כמו שכל מיני אנשים אומרים? ביטלתי את המחשבה הזאת – כי אם אני לא מרגיש בטוח לגבי העתיד, אז גם הרגע נראה לי לא יציב. יותר מדי מחשבות, ככה הרגשתי – בוא נעזוב את זה, חשבתי לעצמי, והרגשתי קצת בדיכאון.
הסתכלתי שוב על השעון, אולי כדי לוודא שבאמת עבר עוד שבוע, ושמתי לב שיום רביעי היום – יום הסלסה. ההרגשה שלי השתפרה כשנזכרתי בחוג הסלסה שלי, ובכל הבחורות שמגיעות לשם. יש את הקבועות, אבל הרוב הן כאלו שמגיעות לפעם או פעמיים, בכל אופן – אני בטוח אוכל למצוא שם מישהי היום.

התקלחתי חצי שעה, מנסה לדמיין מה יהיה היום בסלסה. הקפדתי להתלבש בבגדים שמחמיאים לי, ויצאתי למועדון הסלסה רכוב על הקטנוע שלי. בדרך שמתי לב כמעט לכל בחורה שהלכה על המדרכה – הסתכלתי והרהרתי אם היא יכולה להתאים לי, אם בכלל אני יכול לקלוט רק מהמראה החיצוני ומההליכה שלה אם היא חכמה או לא, עצמאית או תלותית, חמה או קרירה. הרהרתי, וראיתי מול עיני תסריטים קצרים של איך שאני מדמיין כל בחורה, ומיד חזרתי למציאות של הרחוב שמולי. כשהתקרבתי למועדון, הרגשתי התרגשות ומתח יותר גדול מהרגיל – כבר הייתי שם כמה פעמים, ואין לי ממש סיבה להיות מתוח, ובכל זאת, היתה לי הרגשה שהפעם זה יהיה שונה.

במועדון כבר התחילו את השיעור, והמדריכה סימנה לי להצטרף לקבוצה. תמיד לוקח לי זמן להתחמם ולהיכנס לאווירת הריקודים, והאמת שאני יותר אוהב את מסיבת הריקודים החופשית מאשר את השיעורים, אבל בכל זאת אני מגיע לשיעור בתקווה שאלמד משהו חדש. כשעברנו לריקוד בזוגות רקדתי עם מי שעמדה מימיני – בחורה צנומה, ונאה – נראתה לי בתחילת שנות העשרים שלה. היא לא היתה הטעם שלי, וגם נראתה לי צעירה מידי, אבל היא נתנה לי הרגשה נוחה בזמן שרקדנו – הרגשה של רוגע, שעזרה למתח שלי להתפוגג.

כשהתחיל הריקוד החופשי כבר הרגשתי מחומם מהשיעור, ומלא אנרגיות. משהו בתנועה ובריקוד עזר לי להשתחרר ונתן לי תחושה של ביטחון – לא רק בריקוד אלא בכלל – תחושה שאני יכול לעשות כל מה שאני רוצה. הזמנתי את אותה הבחורה להמשיך לרקוד איתי, והיא הסכימה. עכשיו כבר הרגשתי הרבה יותר חופשי, ורקדתי הרבה יותר בחופשיות מאשר בשיעור. נהניתי מהריקוד, ולא ממש עניין אותי עם מי אני רוקד. האולם התחיל להתמלא בעוד אנשים, ולי זה לא הפריע – ההפך, הרגשתי כאילו שהקומונה שלי הולכת וגדלה, שאני נמצא במקום הטבעי שלי.אחרי שלושה ריקודים היא התעייפה ואמרה שהיא הולכת לבר לשתות. הודיתי לה על הריקודים וחיפשתי מישהי אחרת לרקוד איתה.

לנה, המדריכה, רקדה כמה מטרים לפני, לבדה. בדרך כלל העדפתי לא לרקוד איתה כדי לא להראות רקדן עלוב לידה, אבל הפעם הרגשתי מאוד אנרגטי ולא היה לי אכפת מה אחרים יחשבו, התחלתי ללכת לכיוונה, כשנזכרתי שיש לה חבר כבר הרבה שנים, וסביר להניח שלא יצא לי מזה שום דבר מעבר לריקוד. ואז עלתה במוחי מחשבה זדונית – מחשבה שהגיעה גם מאיזה רצון לבדוק את גבולות הכוח שלי, ובדיעבד אני מבין שהיא גם היתה הגשמת חלום קטן שהיה לי כבר הרבה זמן.

ניגשתי אליה עם המון ביטחון ובלי מילים פשוט התחלתי לרקוד איתה. היא חייכה אלי חיוך שנראה גם מזמין, אבל גם סוג של התגרות - כאילו היא אמרה "נראה אותך מחזיק איתי מעמד". ההתגרות הזאת רק גרמה לי להרגיש יותר רצון להגשים את המחשבה הזדונית שלי ולהראות לה שאני לא שם זין על כלום. היא רקדה בצורה שהביעה גם שליטה בריקוד, אבל גם חושניות – בכל סיבוב או תנועה היא גם הביטה לי ישירות בעיניים, עם חיוך קטן, וכאילו הזמינה אותי לקרב ריקודי שבו כל אחד רוקד את הריקוד שלו, אבל גם מתאים את עצמו לאחר.
האנרגיות שלי מילאו אותי כמו איזה סם מרץ, והרגשתי איך ההורמונים מתחילים להשתלט עלי ונהניתי מזה. הצמדתי אותה אלי תוך כדי תנועה לכמה שניות ועזבתי. החיוך שהיא נתנה לי עכשיו כבר לא היה צריך פרשנויות. משכתי אותה לעברי שוב והפעם ליותר זמן והרגשתי שאני רוקד מתוך קצב פנימי שלי, מתוך האנרגיות שלי ומתוך משיכה אליה. לא עצרתי אפילו לחשוב מאיפה באה המשיכה הזאת, ומה יקרה הלאה ואחרי שני סיבובים משכתי אותה אלי, אבל הפעם גם עצרתי אותה במקום ונישקתי אותה באותה חושניות שהיתה בריקוד.
לנה משכה אותי החוצה לאיזו פינה חשוכה מבלי לדבר והפעם היא נישקה אותי נשיקה ממושכת. חיבקתי אותה חזק, מתחיל לקלוט מה קורה, ושם לב שהלב שלי פועם כמו משוגע. – "היה שווה לחכות חודשיים בשביל ריקוד כזה" היא אמרה בחיוך. – "מה קרה לפני חודשיים?" שאלתי בתמימות. – "נפרדתי מגיא" היא אמרה ולא נראתה עצובה. התחלתי להגיד "אני מצטער" ולפי שסיימתי את המשפט היא נשקה אותי שוב. – "רוצה לבוא אלי לשתות יין?" שאלתי בנועזות, כאילו יודע שאין מצב שהיא תסרב. "לא" היא אמרה. לרגע כל הביטחון שלי נפל לתחתונים. – "בוא אלי, יש לי בריזר במקרר" היא אמרה, והצבע חזר לפנים שלי.
 

 

*

 
את הבריזר לא זכיתי לטעום. את המקרר שלה היא פתחה רק למחרת בבוקר כשהציעה לי לאכול איתה ארוחת בוקר. אכלנו ארוחת בוקר במרפסת של הבית שלה והתפתחה שיחה קלה. – "אף פעם לא תיארתי אותך כבן זוג" היא אמרה אחרי שסיימה לאכול את הטוסט שהכינה ואני נשארתי בהלם. בן-זוג? מה בן-זוג? אני בקושי מכיר אותה, אתמול החלפנו אולי 10 מילים. לנה ממש חמודה (וסקסית), והיה לי כיף בלילה שלפני, אבל פתאום אתמול נראה לי כל-כך רחוק. הרגשתי שהייתי צריך את החום והתשוקה שקיבלתי, וגם נהניתי עכשיו לשבת איתה, אבל לא ידעתי לאן זה הולך, ו "בן-זוג" נשמע לי מאוד מלחיץ עכשיו.
הרגשתי מחנק וחיפשתי דרכי מילוט, אבל לא הצלחתי לחשוב על תגובה הולמת. לא הייתי צריך. היא המשיכה את המונולוג שלה: – "אבל אני מרגישה שאני צריכה עוד זמן עם עצמי" היא אמרה. – "למה את מתכוונת?" עניתי באופן אוטומטי ומטופש – היה לי ברור למה היא מתכוונת, אבל זה גם הפתיע אותי. – "שלא תבין אותי לא נכון, אתה מאוד מוצא חן-בעיני, והיה ממש מדהים אתמול" היא אמרה ואולי חכתה שאני אגיב. לא הגבתי. – "אבל אני מרגישה שאני צריכה עכשיו להיות יותר עם עצמי, להיות לבד, ולא להכנס לקשר כריבאונד, או מתוך בריחה מבדידות".
הרגשתי מבולבל. מצד אחד הרגשתי הקלה, ומצד שני הרגשתי פגיעה באגו. נכון שלפני רגע לא ידעתי איך לברוח מכאן בנימוס, אבל לא ציפיתי שהיא תגיד לי שלה לא מתאים עכשיו. חוץ מזה איך זה יכול להיות? הרי השדון הבטיח לי שכל מי שאני ארצה תהיה בת-זוג שלי, חשבתי. נפרדנו בחיבוק ונשיקה, ורמזתי שכנראה נפגש שבוע הבא במועדון.

הייתי עייף, לא ישנתי מספיק בלילה (לא שאני מתלונן) נסעתי הביתה על הקטנוע שלי והלכתי לישון עוד כמה שעות. כשהתעוררתי השדון היה שם. אף-פעם אי אפשר לדעת מה הוא זומם – יש לו הבעת פוקר-פייס, שלא מביעה שום דבר. –"מה אתה עושה פה?" שאלתי. –"חשבתי שיהיו לך שאלות אלי" הוא ענה. "רק אם אתה יכול להסביר לי מה עובר בראש של בחורות" עניתי בציניות. "אני הולך להתקלח" אמרתי לו, והלכתי לכיוון המקלחת ובדרך הצצתי במחשב לראות אם יש לי דואר. כשפתחתי את הoutlook הבנתי למה השדון הגיע אלי ורציתי לחנוק אותו.
– "למה עבר עוד שבוע?" צעקתי עליו – "הרי לנה זרקה אותי – לא אני אותה!" – "עדיין לא תפסת" השדון ענה בזלזול. - "תפסתי מה?" שאלתי בכעס. – "מתי היא אמרה לך שהיא לא מעוניינת?" הוא שאל בטון מתנשא. – "מה זה עניינך בכלל?!" צעקתי עליו, וגם כעסתי על זה שהוא מתערב בענייני האישיים. השדון קצת נבהל מטון הדיבור שלי ואמר – "טוב, אם אין לך שאלות, אני אלך". – "לא, חכה רגע" אמרתי בטון יותר רגוע, "אתה יכול להסביר לי מה קרה, למה עכשיו עבר עוד שבוע?"

- "אני לא יודע מה קרה ביניכם" אמר השדון, ואני נרגעתי קצת, והוסיף "אבל אני יודע ששבוע עובר רק אם אתה פוסל את הקשר. אתה יכול לזכור האם אתה הרגשת או חשבת שהיא לא מתאימה לך?" – "כן, בסוף הפגישה נלחצתי קצת ממנה, אבל היא זאת שאמרה שזה לא מתאים לה כרגע" אמרתי, מנסה להזכר מה בדיוק קרה. – "הכוח שלך פועל לשני הכיוונים" אמר השדון והמשיך "כשאתה רוצה או מתכוון ליצור קשר או לנתק קשר, אפילו בלי להגיד – הבחורה תגיב בהתאם" אמר השדון והביט בי, כנראה מנסה להבין אם קלטתי. עכשיו התגובה של לנה יותר הסתדרה לי בראש, וכבר לא היה לי על מי לכעוס חוץ מאשר על עצמי. אחרי שהשדון הלך, החלטתי לצאת לטיול בפארק.

היה יום יפה בחוץ – לא חם מדי ולא קר מדי ונהניתי להסתובב לי בפארק בלי מטרה מיוחדת. הלכתי על השביל וניסיתי לעשות סדר במחשבות שלי. בעצם עד עכשיו כל דבר קרה כמו שביקשתי – כל בחורה שרציתי להכיר הכרתי. ובכל זאת חזרתי לנקודת ההתחלה, ואני אפילו מרגיש יותר מתוסכל מאשר כשהגעתי הנה. אפילו לא היה לי תירוץ של "אין לי מזל" – כי למי יכול להיות יותר מזל מאשר למי שפוגש שדון שמגשים משאלות - אז מה לא בסדר? לא נותר לי אלא להבין שאני עושה משהו לא בסדר.

חשבתי על לנה, איך סופסוף הגשמתי את הפנטזיה שלי איתה, אבל כשזה הגיע למשהו רציני – זה לא התאים לי, אבל למה בעצם? ניסיתי לדמיין אותה בראשי וההרגשה שהיתה לי היתה אותה הרגשה כשנפרדתי ממנה – הרגשה שכאילו אומרת לי – היא לא בשבילך, מבלי להסביר ממש למה. נזכרתי במיטל וראיתי אותה מחייכת מול עיני, אבל ההרגשה היתה יותר של ילדה חמודה ועליזה מאשר מישהי שאני רוצה כבת-זוג, וגם כאן לא ממש הבנתי למה – הרי כשראיתי אותה בבית הקפה כן חשבתי עליה כבת-זוג. ניסיתי להזכר בפגישה הראשונה שהיתה לי – עם מירי. זה כבר נראה לי כל-כך רחוק, כאילו זה קרה לפני הרבה זמן, למרות שזה היה בסך הכל לפני כמה שבועות. הצלחתי לראות את דמותה של מירי רק במטושטש, אבל כאן התחושה שלי היתה שונה – הרגשתי שלא ממש נתתי לעצמי הזדמנות להכיר אותה, בעצם לא היתה לי סיבה אמיתית לפסול קשר איתה, הרגשתי פספוס והחמצה. כעסתי קצת על עצמי כשהבנתי שאפילו אם רציתי לא היה לי איך ליצור איתה קשר, כי כבר מזמן זרקתי את הפתק עם הטלפון שלה.

התיישבתי על ספסל בפארק ובהיתי בסביבה מבלי לחשוב על כלום, לא רציתי לחשוב עוד על כלום, כל המחשבות האלו רק גרמו לי להאשים את עצמי וגרמו לי לתסכול. ראיתי בחור שוכב על הדשא וקורא איזה ספר, הוא עשה רושם מאוד שלו וקצת קינאתי בו על השלווה הזאת, שהיתה ממש ההפך מהאי-נוחות שאני הרגשתי באותו רגע. לידי עבר זוג עם תינוק, הבחור שיחק עם התינוק והבחורה הסתכלה על שניהם במן הבעת סיפוק – זה קצת צבט לי בלב, אולי בעיקר כי שניהם נראו בערך בגילי. במרחק מה ממני היתה בחורה שעשתה יוגה או משהו כזה, ראיתי אותה מהצד, אבל היה ברור שהיא עוצמת עיניים ועסוקה בעצמה.
 

 

*

 
אף פעם לא התחברתי ממש לדברים רוחניים כאלה, אבל משהו סיקרן אותי והמשכתי להביט בה. חשבתי ביני לבין עצמי אם יש לי אומץ ללכת אליה ולדבר איתה. ברור שיש לי, הרי קיבלתי אומץ מהשדון, אבל בכל זאת הרגשתי דפיקות לב שיותר הזכירו לי את הביישנות שלי מהעולם שלי, והייתי כאילו ממוסמר לספסל. לא הבנתי איך פתאום נעלם לי האומץ, ואז היא פקחה את עיניה ובשנייה אחת המצב התבהר לי – אני רוצה להכיר אותה כאדם ולא כבת זוג, ומסתבר שגם זה לא קל, ומה אם היא תחשוב שאני מתחיל איתה?

אני לא יודע אם זאת היתה תחושה שאין לי מה להפסיד או שבכל זאת האומץ שנתן לי השדון עזר לי, אבל החלטתי לקום וללכת אליה בלי לדעת מה אני אומר לה או אפילו מה אני רוצה ממנה. כשהתקרבתי אליה היא הביטה בי וחייכה, עדיין ישובה בתנוחת היוגה שלה. היא נראתה בערך בגילי, עם שיער שטני באורך בינוני, וצבע עור בהיר. היא לא היתה מישהי שהייתי מסובב אחריה את המבט, אבל היה בה משהו מאוד נעים. החיוך שלה היה כל-כך נעים ומזמין שחייכתי אליה בחזרה והתקרבתי אליה עד מרחק של כמטר. היא המשיכה לחייך אלי ועוד לפני שהספקתי להרגיש נבוך מזה שאין לי מה להגיד, היא פנתה אלי.

– "אתה רוצה להצטרף?" היא שאלה והמשיכה לחייך. -"אני לא מכיר יוגה" אמרתי תוך כדי שאני מתיישב לידה. – "זה לא יוגה" היא אמרה ברוגע, ואני הרגשתי את גודל הפדיחה שעשיתי לעצמי, אבל למזלי היא מיד המשיכה - "זאת רק מדיטציה, זה עוזר לי לנקות את המחשבות שלי, ולהתמקד בעצמי, במה שחשוב לי". – "נראה לי שזה בדיוק מה שאני צריך עכשיו" אמרתי, מבין רק בדיעבד למה הכנסתי את עצמי. ניסיתי מיד לצאת מהסיטואציה והוספתי "אבל אני ממש לא גמיש, ואני לא יכול לשבת ישיבה מזרחית". – "לא צריך", היא ענתה והוסיפה "כל אחד יכול למצוא את התנוחה שהכי נוחה לו, אתה יכול אפילו לשכב על הגב, אם ככה נוח לך". – "טוב" עניתי, ונשכבתי על הגב - ממילא התאים לי לשכב, ולא הרגשתי כל-כך נבוך לידה, כנראה בגלל שלא היו לי כוונות רומנטיות כלפיה. - "ומה עושים הלאה?" שאלתי. – "עצום את העיניים, וקח נשימה עמוקה" היא אמרה ואני ביצעתי בהתמסרות שהיתה מאוד לא אופיינית לי, היא חיכתה כמה שניות והוסיפה – "ועכשיו עוד נשימה עמוקה, ותוציא את האוויר לאט" המשכתי להתמסר להנחיות שלה, והיה נדמה לי שאני מתחיל באמת להרגיש יותר רגוע. היא המשיכה להנחות אותי להתמקד בנשימה, ובמחשבות או ליתר דיוק באי-מחשבות, ואחרי כמה זמן (אין לי מושג אם זה היה כמה דקות או כמה עשרות דקות) היא הנחתה אותי לפקוח את העיניים.

- "איך אתה מרגיש?" היא שאלה. – "ממש טוב", עניתי והיא רק חייכה. – "אף פעם לא חשבתי שדברים כאלו מתאימים לי, בדרך כלל אין לי סבלנות לשבת על כסא ליותר מדקה", אמרתי, מתחיל לתפוס שמה שיותר מפתיע הוא שנתתי לעצמי להתמסר להנחיות של מישהי שאני לא מכיר, ואפילו לא יודע את שמה. – "אני גבי" הצגתי את עצמי. – "אני שירלי" היא ענתה, חייכה, והביטה חצי עלי חצי על האופק. הרגשתי מאוד נוח ורגוע לידה ובהיתי לי בחלל, בלי להרגיש צורך לדבר.
- "את עושה את זה הרבה?" שאלתי. –"רק כשאני מרגישה מבולבלת או לא מאוזנת, זה עוזר לי לראות דברים בצורה יותר חדה". –"כן, אני גם מרגיש עכשיו שדברים קצת יותר ברורים לי" אמרתי וחשבתי על מירי. התבהרו לי שתי עובדות פשוטות - האחת שמירי כן יכלה להתאים לי ואם הייתי מתמקד בה, במקום לחשוב על מה יהיה לי אולי יותר מלהיב בעתיד – אולי הקשר היה ממשיך. והעובדה השניה - שזה כבר לא רלוונטי. – "תן לי לנחש, זה קשור לאיזו בחורה" אמרה שירלי כאילו שיש לה גישה למחשבות שלי. –"נכון, מישהי שפספסתי, כי הייתי טיפש" עניתי, מרגיש כאילו אני יושב מול פסיכולוג. –"נראה לי, שזה שאתה מבין את זה עכשיו, מראה שאתה דווקא די חכם" היא אמרה, ואני התענגי על המחמאה, ובמקום להמשיך להרהר הסתכלתי עליה.

עכשיו היא נראתה לי אחרת מהרגע הראשון שראיתי אותה – היה בשירלי משהו נינוח, משהו שגרם לי להרגיש שלו. אם רק היתה לי בת זוג כזאת מרגיעה חשבתי לעצמי, ומיד הגיעה המחשבה המתבקשת – בעצם למה לא היא? היא נאה, היא חכמה, ואין ספק שהיא משפיעה עלי באופן חיובי.
זזתי קצת לכיוונה כאילו לסמן לה שהיא מצאה חן בעיני והיא רק חייכה. טוב, מה עכשיו, חשבתי לעצמי (כנראה כבר התרגלתי לבחורות שיוזמות). – "המדיטציה ממש עשתה לי טוב" אמרתי בטון לבבי והוספתי תוך כדי מבט בעיניים שלה -"יש בך משהו מאוד מרגיע". –"תודה" היא אמרה, בלי להראות טיפה של מבוכה. רציתי להתקרב אליה, אבל משהו עצר אותי – לא הרגשתי שמתאים לי לנשק אותה (כמו שקרה לי עם לנה), אבל רציתי להראות לה שהיא מצאה חן-בעיני, ואיכשהו אף מילה או משפט לא התאימו למצב.
ברקע היה זוג עם עגלה שחיבקו אחד את השני, והרגשתי כאילו שאני באיזה חידון, והם מנסים לרמוז לי את התשובה. קמתי, ונתתי לשירלי יש בכדי לעזור לה לקום. השארתי את היד שלה שלובה ביד שלי והבטתי בה. לא היה לי ספק שזה הדבר הנכון לעשות באותו הרגע. חיבקתי אותה.- "אני יכול להתקשר אליך בערב?" שאלתי אחרי ששחררתי את החיבוק. "בשמחה" היא ענתה ונתנה לי את הטלפון שלה.
 

 

*

 
באמת התקשרתי אליה באותו הערב, וגם בערב שאחריו. בכל שיחה התרשמתי משירלי יותר. היו לנו דעות דומות, וגם העדפות שיחה דומות, והסתבר לי שהיא בגילי – בת 32. גם היא אהבה פילוסופיה, למרות שהיא לקחה את זה לכיוונים קצת שונים משלי. השיחות שלנו פשוט זרמו עד כדי כך שאחרי שעה וחצי של שיחה פשוט הפסקנו כי מישהו היה צריך לשירותים, או לצאת לאיפשהו. במקום לקבוע איתה איזה דייט סטנדרטי – הצעתי לה לבוא אלי לראות סרט ב DVD. היא הסכימה בתנאי שהיא בוחרת את הסרט.

היא באה לבושה בערך כמו שהיא היתה לבושה בפארק – בבגדים צנועים ונוחים. לא מה שציפיתי, אבל לא ייחסתי לזה חשיבות. הפעם היא חבקה אותי בכניסה. ואם קיים דבר כזה מתחבקת מקצועית – אז כנראה היא כזאת. רק החיבוק שלה גרם לי להרגיש רגוע, כאילו אני יושב בתוך איזה ערסל. משהו בחיבוק שלה גם הזכיר לי את החיבוק של מיטל בים, אבל הרגיש אחרת לגמרי.
היא הביאה את "לפני השקיעה", ולמרות שזה נראה לי בהתחלה כמו סרט של בנות, דווקא מאוד אהבתי אותו. לקראת הסוף, למרות שלא היתה שום סצנה ארוטית, הרגשתי מתח מיני באוויר, והסתכלתי מדי פעם על שירלי. הסרט הסתיים והסתכלנו אחד על השני.

הרגשתי מין קונפליקט פנימי – רציתי אותה, אבל זה היה כל-כך הפוך ממה שהיה לי אם לנה – כמעט ההפך הגמור – לא הרגשתי תשוקה חזקה, ובכל זאת ידעתי שאני רוצה אותה. התקרבתי אליה על הספה והיא רק חייכה. התקרבתי עוד קצת, מביט עליה והיא עלי. – "מה אתה מרגיש?" היא שאלה פתאום. לזה לא הייתי מוכן. מה באמת אני מרגיש. "לא יודע" עניתי, ובפרץ של פתיחות שלא הכרתי עד עכשיו סיפרתי לה על הקונפליקט אני מרגיש. –"גם אני מרגישה ככה" היא אמרה (ואיכשהו לא הייתי מופתע). – "אני מאמינה בלתת לדברים לקרות מעצמם – מה שקורה, קורה, ומה שלא – כנראה לא צריך לקרות" היא אמרה ואני ניסיתי לעכל מה היא בעצם אומרת לי. – "מאוד נעים לי ככה, כמו שזה – בלי להרגיש צורך להפוך את זה לקשר רומנטי" היא אמרה, ואני הבנתי עד כמה היא צודקת.

היו לי המון סימני שאלה בראש, אבל אפילו לא שאלה אחת. שתקתי והסתכלתי על שירלי, מקווה שאולי לה יהיו תשובות לשאלות שעדיין לא הבנתי, אבל גם היא שתקה. המשכתי לנסות להבין מה השאלות שמתרוצצות לי בראש ועלתה לי רק שאלה אחת – "למה?". הרהרתי עוד כמה שניות ואמרתי – "אני לא מבין למה אני מרגיש ככה. יש בך כמעט כל מה שהייתי חושב שמתאים לי". –"אני גם לא יודעת, אולי יש פער בין מה שאתה חושב שמתאים לבין מה שבאמת מתאים לך" שירלי ענתה בקול שקט. אולי, חשבתי לעצמי, והיה נדמה לי שמספר סימני האלה בראש שלי רק עלה.

- "סרט טוב" אמרה שירלי וקטעה את המחשבות שלי. – "כן, גם אני אהבתי אותו" אמרתי והוספתי בחוסר טאקט "ובדרך כלל אני לא אוהב סרטים של בנות". שירלי חייכה וקמה מהספה, מסמנת שהיא בדרכה החוצה. ליוויתי אותה לדלת, היא חבקה אותי חיבוק קצר ויצאה בלי להגיד מילה. גם אני לא אמרתי כלום, לא הרגשתי צורך.
 

 

*

 
חזרתי לסלון וניסיתי לנוח מכל החצאי-שאלות שהתרוצצו לי בראש. נזכרתי ב"לנקות את המחשבות" ששירלי אמרה לי כשהיא הנחתה אותי לעשות מדיטציה בפארק. רבצתי לי על הספה וגירשתי כל מחשבה שצצה לי, עד שהרגשתי הרבה יותר רגוע. ודווקא אז התגנבה לה מחשבה אחרת לגמרי. פתאום הרגשתי שאני לא בעולם האמיתי שלי, הרגשתי שאני כאילו במשחק. מול עיני חלפו תמונות בהבזקים. ראיתי את מירי מחייכת אלי כשנפרדנו בבית הקפה, ולמרות החיוך הרגשתי עצב. ראיתי את מיטל מחבקת אותי בים, והשאלה שלה "מה אתה רוצה" ריחפה מעל התמונה הזאת. ראיתי את לנה מנשקת אותי ליד מועדון הסלסה, והרגשתי את האנרגיה העצומה שהיתה שם. וראיתי את שירלי יוצאת מהדלת ללא מילים, והרגשתי את השלווה שלה.

השדון הופיע משום מקום. "איך ידעת לבוא?" חשבתי לשאול אותו אבל לא שאלתי. –"אני רוצה לחזור לעולם שלי" אמרתי בקול הססני ונדמה לי שהרגשתי דמעות חונקות אותי בגרון. השדון לא שאל שאלות, הוא רק הביט בי ושתק. הרגשתי שהוא בוחן אותי, או נותן לי הזדמנות להתחרט. אחרי כמה זמן השדון אמר בטון שנשמע לי קצת עצוב – "פתח את הארון". פתחתי את הארון והסתכלתי על השדון בסימן שאלה – הכל נראה כרגיל – כמה מדפים ובגדים תלויים. – "כנס פנימה" הוא הורה לי. השדון מסטול, חשבתי לעצמי, ובכל זאת הושטתי רגל לתוך הארון, אולי בכדי להראות לשדון עד כמה הוא אידיוט. אני הייתי האידיוט - הרגל לא נתקלה בכלום, התוכן של הארון היה כמו הולוגרמה ריקה ואני נפלתי לתוך חושך ומערבולות של רוחות.

אחרי כמה שניות מצאתי את עצמי באותה פינת רחוב שבה פגשתי את השדון, אבל הוא לא היה שם. הסתכלתי לצדדים והכל נראה כרגיל. הבטתי בשעון שלי וראיתי שעברה פחות מדקה מאז שהייתי שם בפעם הקודמת. התיישבתי לי על ספסל וניסיתי לעכל את כל מה שעבר עלי.
הרגשתי נינוח. לקחתי נשימה עמוקה והסתכלתי על העוברים ושבים. נראה כאילו כולם האטו את הקצב והולכים להם לאיטם, בשלווה. הסתכלתי לצדדים, וכל החנויות שהכרתי נראו לי עכשיו יותר אמיתיות, יותר חיות. היה משהו נעים בהרגשה של לחזור לעולם מוכר.

נכנסתי לקיוסק ממול והרגשתי מין דז'ה-וו, כמעט יכולתי לראות את מירי עומדת לידי, אבל היא לא היתה שם. היתה שם בחורה אחרת. נזכרתי בשיחה שלי עם מירי, והסתובבתי במהירות לאחור. השתהיתי כמה שניות כדי להיות בטוח, וחיוך גדול עלה על פני. השדון התחמן הזה, חשבתי לעצמי. אז אני לא כזה סנילי, אולי יצירתי, אבל לא סנילי. ממול לא היה "ג'ז קפה", למעשה לא היה שם שום דבר שאפילו דומה לבית קפה, היתה שם חנות ספרים קטנה. נהניתי מהמחשבה  שבעצם אני הנדסתי את כל מה שקרה.

הרגשתי טוב, כאילו שאני בחלום, רק ההפך. במקום לצבוט את עצמי חייכתי אל הבחורה שעמדה לידי ואמרתי לה "הי". היא חייכה אלי בחזרה ויצאה לה מהקיוסק בלי להגיד מילה. מוזר, אבל לא רק שלא התאכזבתי, אפילו הרגשתי סוג של הקלה. רק אז שמתי לב לשיר שמתנגן ברקע , שיר של ה Beatles בביצוע של Joe Cocker. השורות שבדיוק התנגנו היו:
“Do you need anybody, I need somebody to love.
Could it be anybody, I just want somebody to love”
יצאתי מהקיוסק בלי לקנות כלום, אבל את השורות של השיר לקחתי איתי, והפעם היה נדמה לי שהבנתי את משמעותן קצת יותר.